פסק-דין בתיק עת"מ 23944-01-11

בפני עתירה כנגד החלטת המשיב שניתנה ביום 11.11.10 ולפיה נדחתה בקשת העותרים לקבלת מעמד עבור העותרת במסגרת ההליך המדורג לבני זוג נשואים ונקבע כי על העותרת לעזוב את הארץ תוך 7 ימים.

העותרת, נתינה פיליפינית, נכנסה לישראל ביום 17.8.01 באשרת עבודה ב/1 בתחום הסיעוד. תוקף האשרה שבידי העותרת פג ביום 31.3.10. מיום זה ועד היום שוהה העותרת בארץ שלא כדין. במהלך התקופה יצאה ונכנסה העותרת מישראל פעמיים. ביום 23.2.10 נישאו העותרים בנישואין אזרחיים בפיליפינים. ביום 30.5.10 ביקשו העותרים לפתוח בלשכת המשיב בתל אביב בהליך המדורג למתן מעמד עבור העותרת. משהתברר כי העותרים מתגוררים בחדרה הם הופנו ללשכת המשיב בחדרה ונתבקשו להמציא אישורים אודות הדירה בה הם מתגוררים בחדרה. ביום 18.8.10 הגיעו העותרים ללשכת המשיב בחדרה וביקשו פעם נוספת להתחיל בהליך המדורג. ביום 15.9.10 נערך לעותרים שימוע בלשכת המשיב בחדרה. התרשמות המשיב מבני הזוג הייתה שלילית. ביום 11.11.10 נשלחה לעותרים החלטת המשיב בה נכתב כי בקשתם להחלפת מעמד של העותרת נדחתה מהטעם כי " לא הוכח מרכז חיים משותף ולא כנות קשר". עוד נקבע בהחלטה כי על העותרת לעזוב את הארץ תוך שבוע ימים. כנגד החלטה זו הוגשה העתירה.

העותרים טוענים כי הם נשואים מיום 23.2.2010 בהתאם להסכם נישואין אשר נערך בחוץ לארץ. עוד נטען כי העותרת נמצאת בארץ משנת 2001 ובכל השנים עבדה בצורה מסודרת עד לאחרונה, כאשר לא חודשה לה אשרת העבודה. נטען כי העותרים נפגשו בירושלים באמצעות מכרים ולאחר ניהול שיחות ומפגשים במשך למעלה מחצי שנה הגיעו למסקנה כי הינם מעוניינים לקיים תא משפחתי והתחתנו. מאז התחתנו הם גרים ביחד בדירה שכורה בחדרה ומנהלים חייהם במשותף. נטען כי המשיב לא בדק את טענות העותרים בדבר חיים משותפים ונתן החלטה שאינה מפורטת ומתעלמת מכל הראיות שהובאו על ידי העותרים לחיים המשותפים. על כן, נטען כי החלטת המשיב הינה בלתי סבירה.

המשיב טוען כי יש לדחות את העתירה על הסף מחמת אי ניקיון כפיים בשל שהיית העותרת בישראל שלא כדין וכן לגופם של דברים בהיות החלטת המשיב נכונה, ראויה וסבירה, תואמת את הנהלים ואת שיקול הדעת המסור למשיב. נטען כי בחינת עניינם של העותרים ומכלול הראיות המצוי בידי המשיב מצביע על כך שאין עסקינן בקשר זוגי כן ואמיתי. נטען כי בנסיבות עניינם של העותרים לא שוכנע המשיב, על יסוד הראיות שהוגשו על ידי העותרים ובהתבסס על תוצאות השימוע שנערך להם, כי העותרים אכן מקיימים קשר זוגי כן ואמיתי שיש בו כדי להוות בסיס למתן מעמד לעותרת בישראל.

עמדה זו של המשיב מתבססת על מהלך ההכרות בין העותרים ומועד עריכת הנישואין והסמיכות בין אלה ובין מועד סיום העסקתה של העותרת אצל המעסיק שאצלו הועסקה,  בשל אשפוזו בבית חולים סיעודי. כן מתבססת עמדה זו על התרשמות עורכי השימוע מאופי הקשר במהלך השימוע שנערך לעותרים, התרשמות הנובעת מסתירות שנתגלו בגרסאות העותרים לעניין מועד הצעת הנישואין, אופן הפגישה הראשונה ביניהם והפקדת כספים בחשבונות בנק. אף התמונות שהוצגו מעידות על קשר קצר מועד וכוללות תמונות שצולמו כולן בחופשתם של העותרים בפיליפינים, אליה יצאו במטרה להינשא. בנוסף, הוברר כי לעותרים אין חשבון בנק משותף וכל דפי החשבונות שהוצגו היו על שם אחותו של העותר. העותרים לא נתנו הסבר מניח את הדעת לעניין זה. כמו כן, העותר טען בשימוע כי הוא משלם לאחותו סך של 2,500 ש"ח בעבור שכירת הדירה בה מתגוררים בני הזוג ואילו בחוזה השכירות עצמו מופיע סך של 1 ש"ח בלבד וגם לכך לא נתנו העותרים הסבר מניח את הדעת.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת המסמכים שהוגשו לעיוני הגעתי למסקנה כי יש לדחות את העתירה הן על הסף בשל חוסר ניקיון כפיים והן לגופו של עניין מהטעם שלא מצאתי בהחלטת המשיב ובהליך שנוהל בעניינם של העותרים פגם המצדיק התערבות.

העותרת שוהה בישראל שלא כדין ממרץ 2010. שהיה בלתי חוקית בישראל מהווה חוסר ניקיון כפיים, אשר די בו כדי לדחות את העתירה. ראה:

בג"צ 584/04 העמותה למען כנסיית ישוע האדון (ע"ר) ואח' נ' המשרד לענייני דתות ואח', לא פורסם (2006);

בג"צ 2038/06 ח'לוד בדיע חז'נה ואח' נ' שר הפנים ואח', לא פורסם (2006);

בג"צ 4842/06 פלוני ואח' נ' שר הפנים ואח', לא פורסם (2007).

על כן, כבר מהטעם הזה סבורני כי יש לדחות את העתירה על הסף. מעבר לזה, סבורני גם כי לא נפל בהחלטת המשיב פגם המצדיק התערבות בנסיבות העניין.

כידוע, למשיב סמכות המעניקה שיקול דעת רחב ביותר לסרב לבקשות לרשיונות קבע ולאזרחות וכידוע, אין למבקש על פי חוק זכות קנויה לרכישת מעמד בישראל. מדיניותם רבת השנים של שרי הפנים, לפיה אין מוענקת לזרים אשרה לישיבת קבע או אזרחות, אלא במקרים חריגים בהם מתקיימים שיקולים מיוחדים, עמדה פעמים רבות במבחנו של בית המשפט העליון. ראה:

עע"ם 7422/07 לודמילה אלכסנדרובה נ' משרד הפנים, לא פורסם (2008);

בג"צ 708/06 מרינה גורסקי נ' משרד הפנים, לא פורסם (2007);

בג"צ 4156/01 מריו דימיטרוב נ' משרד הפנים, פ"ד נ"ו(6), 289 (2006).

שיקול דעתו של שר הפנים בנושא זה נתון לביקורתו של בית המשפט כשיקול דעתה של כל רשות אחרת. ראה:

בג"צ 3403/97 אנקין ורה נ' משרד הפנים, פ"ד נ"א(4), 522 (1997);

בג"צ 9211/04 צביון איבורה נ' משרד הפנים, לא פורסם (18.7.05).

כן נקבע בפסיקה כי העיקרון המקובל במדינות הדמוקרטיות המודרניות הינו כי לכל מדינה שיקול דעת רחב למנוע מזרים מלהשתקע בה. ראה: